הפוסט הזה הוא חלק מסדרת פוסטים המתארים את הטיול שלנו טיול זוגי בפנמה ומלבד תיאור הטיול תמצאו כאן גם הרבה טיפים.
לפוסט הקודם – מעמק אנטון לעיירת ההרים בוקטה
לפוסט הבא – סנטה קטלינה, פלאיה ונאו וסיום בפנמה סיטי
לרשימת כל הפוסטים
25.4.2022
היום מוקדש לנסיעה מבוקטה (Boquete) לארכיפלג בוקס דל טורו (Bocas del Toro), שנמצא בצד הקריבי של פנמה. בעיני, טיול לפנמה חייב לכלול גם את האזור הזה של המדינה.
עולים לאוטו ומתחילים בנסיעה ארוכה שאמורה לקחת 5 שעות.
כהרגלנו בקודש אנחנו מחפשים את הדרכים הצדדיות על פני הדרכים הראשיות. נוסעים בתוך היערות ובין הכפרים המפוזרים לאורך הדרך. הנסיעה אטית מאוד, בכלל הנהיגה בפנמה מאוד איטית. נוסעים פה בעיקר על 60 קמ"ש.
פתאום מגיעים לגשר מעל נהר, כולו מעץ. מה אני אגיד לכם, הכל קרשים וחוטי ברזל. ואת זה צריך לעבור עם האוטו.
עברנו.
עכשיו צריך לחצות את רכס ההרים אל הצד השני של המדינה. נסיעה בהרים היא תמיד נסיעה יפה. הפעם היא גם ארוכה מאוד.
תוך כדי נסיעה אנחנו חולפים על פני כפרי אינדיאנים מקומיים.
מגיעים לעיירה אלמירנטה (Almirante). התכנית היא לשוט אל האי קולון (Colon), שם אנחנו ישנים, עם מעבורת רכבים.
בכניסה למזח המעבורות עוצר אותנו מישהו: "יש בעיה עם המעבורת ומנסים לתקן אותה. או שיצליחו ותעלו היום, או שתישארו באלמירנטה ותשוטו מחר בבוקר", או במילים שלו: "מייבי טרבל טודיי אור מייבי טרבל טומורו".
לקח לי זמן להבין ש"טרבל" זה travel .
עכשיו אנחנו עומדים בטור של רכבים, מתפללים שהמעבורת תשוט היום. אני רק חושבת על להעביר את הלילה באלמירנטה המגעילה ובא לי לבכות.
מפה לשם, מסתבר שהמעבורת בסדר גמור. אנחנו פשוט איחרנו. המעבורת יוצאת פעמים ביום: ב 7.00 וב- 12.00.
עוברים לתכנית ב: משאירים את הרכב באלמירנטה ולוקחים טקסי-סירה אל האי. תכל'ס, זה מה שעושים כולם, אבל אנחנו רצינו את הרכב לידנו.
אנחנו עולים על הסירה שכבר ראתה ימים טובים יותר.
עכשיו תדמיינו נסיעה בטלטולית ישנה, בלי בולמי זעזועים, וכל הדרך במפרים. ככה חצי שעה.
כמות ה"איי" שאני מוציאה מהפה במהלך השייט לא הגיונית. אבל הכל סבבה.
אופציה 1 – במעבורת עם הרכב. המעבורת מאלמירנטה לאי קולון יוצאת פעמיים ביום, ב 7.00 וב 12.00. מעבורת מהאי קולון לאלמירנטה יוצאת ב 10.00 וב 15.00.
אופציה 2 – הפופולרית יותר – לקחת מונית טקסי מאלמירנטה לקולון. יש אפשרות להשאיר את הרכב בחניה במזח של המוניות (3$) ליום. שייט עולה 5$ לאדם לכיוון.
איך שמגיעים לאלמירנטה רואים רוכבי אופניים שמציעים לכם חניה + שייט ומובילים אתכם אל החניה. הכל מסודר ומתוקתק. תקשיבו להם, אל תהיו כמונו, חכמולוגים.
בוקאס דל טורו
בוקרס דל טורו הוא ארכיפלג נהדר בצד הקריבי של פנמה, הכולל 9 איים גדולים ועוד הרבה איים קטנים. זה המקום אליו נוסעים, או יותר נכון – שטים, כשרוצים לצאת לנופש.
האיים כאן התברכו בחופים יפים עם חול זהוב ועצי קוקוס ומי טורקיז צלולים. יש כאן המון פעילות נופש הקשורה לים ולחופים: שייט, צלילה, שנורקל, גלישה, בעלי חיים בטבע וכו'.
האי קולון (Colon) הוא האי הגדול והמיושב ביותר בארכיפלג ובו נמצאים רוב המלונות, המסעדות, הפאבים וסוכנויות הטיולים שמציעות מבחר טיולי שייט בין האיים.
אנחנו מסתובבים ברחובות הראשיים של העיר בוקס דל טורו שנמצאת בבאי קולון, מנסים להתרגל לחום וללחות. הכל כאן באווירה קאריבית: הצבעים, המוזיקה, הריחות. אוירה של חופש.
לא תמצאו כאן מדרכות מסודרות או קניונים ממוזגים. קאריבים, כבר אמרנו…
אנחנו בחדר במלון (המלצות למלונות בבוקס דל טורו יש בסוף הפוסט), מתחתינו מסעדות ופאבים.
אני כותבת את הפוסט ושומעת את המוזיקה והצחוקים בחוץ, אבל אני במזגן.
תיכף יורדים לאכול ארוחת ערב באחת המסעדות על קו המים.
26.4.2022
והיום בפינתנו "כל מה שמשתבש ולא הופך לאסון נשאר חוויה", אנחנו עולים על סירה לשייט בין האיים.
"תראה", אני אומרת לו, "ענן שחור" ועוד לפני שאני מסיימת את המשפט מתחיל לרדת גשם.
אנחנו שטים במהירות כשהגשם מצליף והרוח מקפיאה. אני מוציאה את המגבת ומנסה להתעטף בה, אבל עדיין קר ורטוב.
מה בסך הכל ביקשתי? שמש נעימה וחוף ים?
היעד הראשון שלנו הוא מפרץ הדולפינים.
לפי הבחור בקבלה של המלון, זו עדיין העונה ואנחנו אמורים לראות דולפינים.
אנחנו מצליחים לראות בקושי דולפין אחד מרחוק שמקפץ להנאתו, אבל עם המרחק והגשם אין לנו סיכוי לצלם אותו.
אחרי חצי שעה מגיעים לריזורט ריק מאדם, רק המסעדה פתוחה. זה האישור הסופי שאנחנו מחוץ לעונה.
במסעדה אנחנו מוסרים את ההזמנה שלנו לארוחת צהריים. היא תחכה לנו כשנחזור בעוד 3 שעות.
היעד הבא שלנו הוא אחד משני איים בשם סאפאטייה (Cayos Zapatillas). האי אינו מיושב והוא חלק מהפארק הלאומי בסטימנטוס.
אנחנו מגיעים לאי קטן עם צמחיה טרופית, דקלים גבוהים, מים צלולים וחופים זהובים. גן עדן של ממש.
והבונוס – הגשם הפסיק והשמש יצאה. בדיוק כמו בסרטים.
אנחנו לא מפסיקים לצלם.
על האי אנחנו פוגשים 3 חבר'ה ישראלים צעירים ואחרי סמול-טוק קטן יוצאים לטייל יחד בתוך האי שהוא בעצם גם שמורת טבע קטנה.
מהחוף יוצא שביל הליכה מסודר שעובר מעל הביצות. תוך כדי טיול אנחנו פוגשים צב מים קטן, פרפרים משגעים בצבע כחול, ציפורים וצמחיה עבותה. אני מסתכלת לצדדים ומחפשת את רובינזון קרוזו ושודדי הקריבים.
הדבר היחיד שאני רואה, או יותר נכון מרגישה, זה את העקיצות של היתושים בכל הגוף.
הפכתי להיות בופה של כל היתושים באי.
אחרי שעתיים וחצי באי אנחנו ממשיכים לארוחת צהריים על האי הקודם. תכל'ס, קולינריה זה לא הצד החזק כאן, אבל הנוף מחפה על הכל.
מכאן הטיול ממשיך לשייט לאזור בו עושים שנורקל. אני כבר יבשה ואין לי חשק לשוט חזרה רטובה, מה גם ששוב התחיל גשם, אז אני שולחת את בעלי היקר לשנרקל ולחזור לדווח.
מסתבר שמתחת למים יש מעט דגים ואפילו לא צבעוניים, אבל יש אלמוגים ויצורים נוספים בצבעים שלא מהעולם הזה. "יש גם צינורות כאלו ארוכים בצבעים של סגול. באמת יפה" הוא מוסיף. "חבל שלא באת".
ואני, שאני fomo קלאסי, מתחילה להצטער שלא ירדתי למים.
לקראת החזרה אנחנו עוצרים ליד אי קטן נוסף.
"לאי הזה קוראים אי הוליווד" אומר המדריך בשייט. "מישהו יודע למה?"
שקט.
"כי יש כאן הרבה כוכבים. כוכבי ים. תסתכלו במים ותראו אותם".
אנחנו מוציאים את הראש מעבר לדופן הספינה ורואים אותם מונחים להם על הקרקע בצבעים יפייפיים של צהוב, כתום, אדום ועוד. יש כאן אפילו כוכב ים תינוק.
עוד 20 דקות שייט ואנחנו מגיעים חזרה למזח ממנו יצאנו.
זהו, הסתיים לו יום משגע, שגם אם התחיל לא משהו, חווינו בו חוויות נהדרות.
שייט איים – אחת האטרקציות הפופולריות בפנמה באופן כללי ובבוקס דל טורו באופן ספציפי, היא שייט איים. לאורך הרחוב הראשי יש לא מעט חברות שמציעות סיורים כאלו. יש כמה מסלולים וכל החברות כאן מוכרות את אותם מסלולים בכמעט אותו מחיר.
הדבר הבעייתי היחיד בשייט שלנו היה שהמדריך לא דובר אנגלית כל ההסברים היו בספרדית. למזלנו היה מישהו איתנו שדיבר טיפה אנגלית אז הוא תרגם לנו רק את הדברים החשובים ( "פה נהיה שעתיים", "פה הפסקה של שעה" וזהו).
להבא- זה אחד הדברים שנקפיד לבדוק.
קמים אל בוקר שמשי ונעים. התכנית להיום היא לצאת לטיול באי. יש כאן שני חופים שמומלץ להגיע אליהם: חוף בלאף (Playa bluff) בצד המזרחי וחוף דרגו (Playa Boca del Drago) בצד הצפוני של האי, שממנו יש מסלול הליכה לאורך החוף אל חוף כוכבי הים (Starfish Beach). התבלבלתם מכמות החופים? גם אני.
יש כאן באי 2 כבישים סה"כ אז לא אמורה להיות בעיה. אנחנו שוכרים טוסטוס ושניה לפני שאנחנו יוצאים לדרך אני שואלת את הבחורה בתחנת ההשכרה: "תגידי, יש תחנת דלק בדרך?".
"סי, קלארו (כן, ברור)" היא עונה לי.
"אה…. ויש ביטוח לטוסטוס, נכון?" אני ממשיכה.
"בטח", היא עונה. "אם קורה משהו לא באשמתכם, הביטוח משלם, אבל אם זו אשמתכם אתם משלמים הכל"….
אני אומרת לה "או.קי" ומבינה שאין לנו שום ביטוח לטוסטוס…
מתחילים ברכיבה לאורך הכביש היחיד באי. תוך כדי נסיעה אני נזכרת שגם אין לנו ביטוח ספורט אתגרי ומתפללת שלא נזדקק.
התחנה הראשונה שלנו, פלאייה בלאף – חוף גולשים יפה, אבל הדרך…. זה כבר משהו אחר. איך שאנחנו יוצאים מהעיר כביש האספלט (שגם ככה הוא יותר בורות מכביש) הופך בלי התראה לשביל משובש שהופך בתורו לדרך נסיעה שהיא בעצם חול ים. אנחנו נוסעים לאורך החוף, מקסים פה, אבל הדרך המשובשת והקפיצות של הטוסטוס עושות לי רע בישבן, שלא נדבר על הרגליים הפשוקות משני צידי הטוסטוס שאין לי מושג איך אני סוגרת אותן אחר-כך, אבל דיה לצרה בשעתה.
במהלך הנסיעה אנחנו עוברים נחל קטן שזורם אל הים, וכשאני אומרת "עוברים" הכוונה היא שאנחנו רוכבים על חול ים וזה בעצם השפך של הנחל. כמה הזוי המקום הזה עוד יכול להיות?
(האמת שזה רק מתגבר)
אחרי חצי שעה נסיעה (10 ק"מ) מגיעים לפלאייה בלאף.
זהו אחד החופים הארוכים באזור, ועל פי מה שקראתי, אפשר לצפות כאן בצבות-ים שמטילות ביצים. עונת ההטלה היא בין מאי לספטמבר, לא כל כך רלוונטי לנו.
הים נראה סוער והגלים הגבוהים מתאימים יותר לגלישה מאשר לשחייה ובאמת אנחנו רואים כאן גולשים. לא סתם החוף הזה מוגדר כחוף גלישה…
אין מצב שאנחנו נכנסים פה למים אז עולים על הטוסטוס ומתחילים לחזור את כל הדרך עד לעיירה, כדי לנסוע על הכביש השני פה באי, המוביל לחוף דרגו (זה שלידו נמצא החוף עם כוכבי הים).
שוב דרך ירוקה ומשובשת, שוב קפיצות וישבן כואב. פה ושם אנחנו רואים קבוצת בתים, מסעדה סגורה או מלון בשיפוצים לקראת העונה הבאה.
פתאום אני רואה שרוך ירוק על הכביש מתקדם לעברנו.
"תעצוררר", אני צועקת לו תוך כדי נסיעה, "ראיתי נחש ירוק, כמעט הורדת לו את הראש. אני רוצה לצלם אותו".
"השתגעת????" הוא צועק חזרה וממשיך בנסיעה.
תוך כדי נסיעה אנחנו עוברים דרך Plasticbottle Village – כפר נופש (נטוש בעונה הזו של השנה) שהכניסה אליו היא מבנה דמוי מבצר שעשוי כולו מבקבוקי פלסטיק משומשים.
הזדמנות טובה לעצור לשחרור איברים וקצת צילומים.
ממשיכים בדרך, ופתאום הוא אומר לי תוך כדי נסיעה:
"אני לא מבין מה קורה כאן, המחוג של הדלק ירד מתחת לרבע. אני לא יודע אם יספיק לנו הדלק".
"בסדר, אל תדאג, היא אמרה שיש תחנת דלק בדרך", אני מרגיעה אותו.
הנסיעה לא נגמרת, ואחרי שעה (22 ק"מ) אנחנו מגיעים לפלאייה דרגו בלי שום תחנת דלק בדרך. מה שכן יש כאן זה כמה מלוניות אירוח, כמה מסעדות, אתר קמפינג קטן וחוף לא משהו. המקום דווקא דיי מלא יחסית למרחק שלו מהעיר ויחסית למה שראינו בדרך.
ושוב בפינתו "כל מה שמשתבש ולא הופך לאסון נשאר חוויה" אנחנו מבינים שאם לא נתדלק לפחות ליטר 1, לא נוכל לחזור היום לעיר עם הטוסטוס.
אני שואלת מישהו איפה נמצאת תחנת הדלק, והוא עונה לי: "אין כאן שום תחנת דלק. רק בעיר".
מהההה? אבל היא אמרה שיש תחנת דלק בדרך.
חם לי, אני מזיעה והבעל מגלה סימנים קשים של עצבנות.
טוב, אין ברירה, צריך לבקש ממישהו שיתרום לנו ליטר דלק.
מאחר שגם קליטה סלולרית אין כאן, אני לא מצליחה להפעיל את google translate ולתקשר עם הפנמנים כאן שאינם דוברים אנגלית.
פתאום עבר איזה פנמי תמים. "אז'ודה מה (תעזור לי)", אני מתנפלת עליו עם הספרדית הרצוצה שלי, "נססיטו אונה ליטר גזולינה (אני צריכה ליטר אחד של דלק)".
הוא מתחיל לדבר איתי בספרדית, אני עונה לו "סי( כן), סי", אבל לא מבינה מילה והתסכול רק עולה.
אנחנו אולי בקושי מתקשרים בנינו אבל הוא מבין את הצורך, לא עוזב אותי ועובר מאדם לאדם ברצועת החוף הקטנה כדי לבדוק למי יש ליטר דלק לתת/למכור לנו.
כמובן שבסוף מצאנו מישהו שגם יכול לעזור וגם מדבר אנגלית ובא לציון גואל.
"הי, מה שלומכם?" אנחנו שומעים קריאה מאחור. מסתובבים ומאחורינו מי אם לא קבוצת הצעירים הישראלים שפגשנו אתמול: אסף, קלרה וסימה.
"אנחנו עוקבים אחריכם" הם אומרים בצחוק ומזמינים אותנו לשבת איתם לצהריים.
לאחר ארוחת חוף שנמשכת יותר משעה (כי ככה זה כשיש חיבור טוב) אנחנו יוצאים יחד לטיול של חצי שעה אל חוף כוכבי הים. הדרך עוברת חלקה על החוף וחלקה בשביל קרוב לחוף.
פתאום יש תזוזה מכיוון האדמה." תראו, יש כאן סרטן ענק" מישהו אומר וכולנו מתכופפים לצלם. פתאום עוד תזוזה ועוד תזוזה. מתוך מחילות בתוך האדמה מציצים עלינו סרטנים גדולים וצבעונים. מסתכלים עלינו ופוחדים לצאת החוצה. עזבנו אותם כדי לאפשר להם להמשיך בחייהם.
אנחנו מגיעים לחוף כוכבי הים ומסתבר שממש נחמד פה. מתחת לג'ונגל ולעצי הקוקוס יש מסעדות חוף נחמדות, החוף מקסים והבונוס: עצלן מנמנם על העץ.
כולנו נכנסים למים הנעימים. במים הצלולים אנחנו רואים כוכבי ים ענקיים. הרבה יותר גדולים ממה שראינו אתמול.
אושר גדול. מבחינתי זה אחד החופים היפים בפנמה.
אבל "לכל שבת יש מוצאי שבת" ולכל יום יפה יש סיום גשום. בלי התראה מראש מתחיל לרדת גשם חזק. אנחנו רצים לעבר טקסי-מים ושטים איתו בגשם (שוב) לחוף ממנו יצאנו.
"אני אוהבת אותך, אבל אני חוזרת לעיר באוטובוס יחד עם השאר. אתה תחזור עם הטוסטוס" אני אומרת ולא ממשיכה את המשפט "בגשם השוטף".
הוא יוצא לדרך ואנחנו עם האוטובוס מאחריו כל הדרך. אני מסתכלת עליו מהאוטובוס בדאגה ובראש שלי רצים משפטים כמו:" כמה גשם… איזה מסכן… איזה באסה… רק שלא יקרה לו כלום".
כשאנחנו נפגשים במלון הוא אומר לי: "מזל שלא באת איתי, ככה יכולתי לנסוע יותר מהר ולזגזג בין הבורות".
"עכשיו אתה אומר לי? כל הנסיעה דאגתי לך…"
עכשיו אנחנו יושבים כולנו לארוחת ערב משותפת במסעדה של המלון. מוזיקת ג'אז ברקע, אוכל טוב ואלכוהול.
הראש שלי מתחיל להסתחרר רק מלהריח פינה קולדה, אז.. נסיים כאן ונתראה מחר.
לל"ט.
הגעה לחוף דרגו – אפשר להגיע כמונו, עם טוסטוס (45$ ליום שלם), אפשר גם באמצעות טקסי מים (20$ לאדם) או אוטובוס (2.5$). יש קו אחד שעובר בין בוקאס לדרגו. האוטובוס לדראגו יוצא מהכיכר של בוקאס כל שעה עגולה וגם מחוף דרגו כל שעה עגולה. הנסיעה אורכת כ- 40 דקות.
28/4/2022
אנחנו עדיין בבוקס דל טורו.
אחרי הימים האינטנסיביים שעברנו אנחנו מחליטים לקחת היום חופשה מהטיול ולא לעשות כלום.
זאת אומרת, לא ממש לא לעשות כלום, אלא להישאר במלון, בעיירה ולא לצאת לאיזו פעילות.
הוא עם הספר, אני עם המחשב (כותבת פוסט חדש על מציאת מקומות חנייה חינם לקרוואנים בארצות הברית) ורק הלוקיישן משתנה: מהמרפסת, אל המסעדה בחוץ שיושבת על המים, אל המיטה וחוזר חלילה.
"מה קורה עם ארוחת צהריים?" אני שואלת אותו כשהוא שקוע בספר. בכלל, ממתי הוא כזה תולעת ספרים?
"בא לך שווארמה?" הוא שואל
"ברור", אני עונה ואנחנו הולכים לבית חב"ד בוקס דל טורו כדי לאכול קצת אוכל ישראלי במסעדה במקום.
תוך כדי שאנחנו אוכלים מגיעים החבר'ה שעובדים/מתנדבים כאן.
"מה שלומכם?" הם פונים אלינו בלבביות וכל אחד בתורו שואל, מתעניין, מציע חיוך.
"אתם פה בשישי?" השאלה הראשונה שכולם שואלים.
"לא, אנחנו עוזבים מחר"
"למה? תישארו, תהיה ארוחת שישי גדולה ושווה".
פונים ליעקב ושואלים: "הנחת כבר?"
אני מחניקה חיוך ומסתכלת לראות איך הוא יוצר מזה בכבוד.
לזכותם יאמר שהם מציעים בחיוך, לא מכריחים ולא נותנים הרגשה לא טובה.
פתאום מתיישבות לידינו שתי בנות צעירות שנמצאות כאן בהתנדבות ומטפלות בילדים של הרבי: אליה ותובל.
הארוחה מתארכת והשיחה קולחת ואליה מציעה לעשות לי סיור פרטי ברחבי המתחם. אני קופצת על המציאה ויוצאת לסיור קצר.
"בואו, תראו את הקרוואן שהרבי קנה" היא אומרת לנו אחרי ששמעה על החולשה שלנו לקרוואנים.
מסתבר שבמחסן הגדול נמצא קרוואן אמריקאי 30 פיט שהרבי של בית חב"ד קנה לפני כמה חודשים והוא משפץ אותו במטרה להגשים חלום ולטייל עם המשפחה בקרוואן.
אנחנו נכנסים אל הקרוואן ומספרים לה בהתרגשות שכזה קרוואן בדיוק היה לנו כשטיילנו 8 חודשים בארה"ב.
יוצאים מהקרוואן ופתאום מגיע הרבי של בית חב"ד, בחור צעיר ומקסים בשם מוטי.
"אתם פה בשישי?" הוא שואל בלבביות, ואנחנו חוזרים על התשובה שכבר השמענו: "לא, אנחנו עוזבים מחר".
"למה? תישארו עוד כמה ימים, מה איכפת לכם?"
וממשיך "אתם יודעים מה? היום בערב יש הפרשת חלה, את חייבת להגיע" הוא אומר ופונה אלי, "ואתה תגיע גם", הוא פונה ליעקב, "יש ערב גברים…"
וככה מתחילה לה שיחה שנמשכת כחצי שעה על טיולי קרוואנים ועל בתי חב"ד בעולם ("כל הרבנים בבתי חב"ד במרכז אמריקה הם חברים שלי מהכיתה" אומר הרבי מוטי).
בסך הכל באנו לאכול ונשארנו כמעט שעתיים.
לגבי הפרשת החלה – האמת, שקלתי בחיוב ללכת היום, אבל איך שהוא אני מתעוררת משנ"צ ב- 20:45.
הזוי. כל היום התהפך לי.
המלון שלנו La Casa Corazón נמצא במיקום נהדר, בצנטרום של הרחוב הראשי, ממש על קו המים, כמה מטרים מתחנת מוניות המים. מומלץ לקחת חדר עם מרפסת שפונה אל הים. יכול להיות קצת רועש אבל שווה את הנוף. המחיר כולל גם ארוחת בוקר עם נוף לים. מומלץ.
מלון מעולה שנמצא גם הוא במרכז העיר על קו המים. יש לו חדרים שפונים לרחוב וחדרים שפונים לים. המחיר כולל ארוחת בוקר במסעדה-פאב שמתחת למלון, שנמצאת על המים. גם המלון הזה קרוב מאוד לתחנת מוניות המים, דבר שמקל על ההליכה הקצרה עם המזוודות.
מלון יפה ומוצלח הממוקם גם הוא על קו המים עם חדרים הפונים אל הים או אל הרחוב. יש בו גם סוויטות ממש יפות עם "חור" ברצפה שמתחת אפשר לראות את הים. למלון יש בריכה הממוקמת על דק מעל הים עם מיטות שיזוף (חלום) ומסעדה שהממוקמת גם היא על אותו דק והוא קרוב מאוד לתחנת מוניות המים.
מקווה שנהניתם ובא לכם לקרוא גם את פוסט הבא: סנטה קטלינה, פלאיה ונאו וסיום בפנמה סיטי .לרשימת כל הפוסטים על פנמה >>
It Is Only Fair To Share
אושרה קמחי
בלוגרית טיולים ויועצת טיולים בארצות הברית, עם התמחות בטיול עם קרוואנים בארצות הברית.
את האהבה לטיולים רכשתי עוד כילדה בתנועת הנוער, ואח"כ לאחר הצבא בטיולים בארץ ובעולם.
מתוך האהבה שלי לטיולים ולתכנון טיולים למדתי וסיימתי בהצלחה קורס סוכני נסיעות ויועצי תיירות.
אושרה קמחי
יועצת טיולים לארצות הברית ומערב קנדה, עם התמחות בטיול עם קרוואן בארצות הברית וקנדה.
אני עוזרת למטיילים לבנות את מסלול הטיול שלהם ולצאת לדרך מתוך ידע ובטחון.
אני גם בלוגרית טיולים – יש לי בלוג טיולים עם מידע על טיולים בארצות הברית, טיולים בקרוואן וכן טיפים ומדריכים לטיולים בעולם.
מתוך האהבה שלי לטיולים ולתכנון טיולים למדתי וסיימתי בהצלחה קורס סוכני נסיעות ויועצי תיירות.
על המזוודות © 2019 כל הזכויות שמורות | עיצוב ובניית אתר על ידי 365evo Web Solutions
גילוי נאות: חלק מהקישורים באתר מספקים תגמול ע"י צד ג'.
אין הנהלת האתר אחראית לטיב המוצרים או השרותים. באחריות הגולשים לוודא לפני הרכישה שהמוצר/שרות אכן מתאים.
